<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ומה ששאלת להסביר לך המקראות אמאי נשים אינם מותרות בכלאים או יהו חייבות בציצית וכן בהשחתה ובהקפה וכו'. דע כי שאלת כשאילת ראשונים. אלא כך נראה בעיני דנקוט האי כללא בידך כל היכא שההיקש בפסוק (אחר) [אחד] כגון בל תאכל חמץ ואכילת מצה [פסחים מ"ג ע"ב], לא תקיפו ולא תשחית פאת זקנך [קידושין ל"ה ע"ב], האי דוגמא לאכילת מצה וכלל ופרט האחרון מפרש הראשון ודרשי' אפי' לקולא אם שקולים הם. הילכך איצטריך כל לרבות את הנשים. ומעתה על כורחיך ההיקש לחייבם באכילת מצה. ואם ההיקש בשני מקראות כגון לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך [יבמות ד' ע"א], דמי קצת לכלל ופרט המרוחקין ואין לידע אם מידרש להקל או להחמיר ושקול הדבר (אין) [איך] צריך לדרוש, דרשי' לחומרא. דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא כדאית' פרק [אמר] ר' עקיבא (פ"ג ע"ב). הילכך נשים איתנהו בלא תלבש שעטנז ומיהו פטורין מציצית לר' שמעון כדאית' בפרק התכלת (מ"ג ע"א). שאין לומר כיון דאיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בגדילים תעשה לך, דאם כן לישתוק קרא מאשר תכסה בה לרבות כסות סומא, שהרי סומא חייב בכל המצוות וליכא מאן דאמר פטור לבד מדר' יהודה בפרק החובל (פ"ז ע"א). שהרי בלאו הכי נר' לנו סברא לקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה כדמפרש התם ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה וכו', וא"כ ירבה כסות סומא מהיקישא, ונמעט מוראיתם כסות לילה. אלא מדאיצטרך למיכתביה ש"מ דלא דרשי' הך היקשא לחייבם בציצית, ואין צריך פסוק לרבות נשים לחייבם בלא תלבש שעטנז (שנדרש) כמו שצריך פסוק כל לרבות את הנשים לבל תאכל חמץ, דהתם איכא היקישא בחד קרא ומפ' סיפיה לרישיה, אבל הכא דמרוחקי' בתרי קראי אי אית' להיקישא לא הוה דרשינן ליה אלא להחמיר. אך אין אנו צריכין להקיש ולהחמיר דבלאו הכי כתיב איש או אשה וכו' הוקשו לכל עונשין שבתורה. (והציצית) [ומציצית] פטורין לר' שמעון (פריך) [כדין] כל מצות עשה שהזמן גרמא. אע"פ שאין צריך פסוק בשאינו היקש גמור הוצרך התנא בפ' התכלת (מ"ג ע"א) ובריש מסכת' ערכין (ב' ע"ב) לשנות הכל חייבין בציצית ופרכי' פשיטא ומשני איצטרך סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכו' עד קמ"ל וכו'. אעפ"י שאין לטעות כדפריש' ולהצריך פסוק מפני טענת קטן ושנה משנה יתירה או בריית' זה ויעשה צריכו'. תדע שאינו היקש שהרי בפ"ק דיבמות דריש להו לכל שישנו בזה ישנו בזה דשייך בגברים, ומסקנ' התם דר' יהודה אע"ג דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש, ואי היקישא הוא הא ר' יהודה דריש הקיש אפי' שלא במשנה תורה, כההיא דפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה ואמרי' התם סתם סיפרא ר' יהודה. ובעל כורחינו פיר' דהאי וסמיך ליה היקיש, וכן הגיה ר"ת בסדר נשים שלו על (סמוך כתי') [סמיך כתב] ה' לסימן היקש דלא תיקשי ר' יהודה אדר' יהודה. אבל סמוכין דיבמות אין פתרונו היקש דלא איפשר לפרושינהו לחומרא גבי נשים להיקיש ולא קולא נמי איפשר לפרש כיון דתרי קראי נינהו. הילכך על כורחי' לדרוש סמוכין אתו. תדע דלא נקט בערכין ובהתכלת לישנא דהיקישא כמו שרגיל התלמוד לומר כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה וכן כל שישנו בקום אכול וכו', אלא נקט מאן דלא מישתרי כלאים לגבי לבישה הוא דאיחייב במצות ציצית והני כהנים וכו', שזהו לשון (היקש) צריכות' בעלמא ולא לשון היקיש. והשאר טעות הוא לדמות', כגון כל שישנו בסך ישנו בבל יסך. דהתם מלשון יסך דרשי' ליה. דהא אמרי' התם בפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) (אלא) [א"ל] שפיר קאמרת לא יסך כתי' קרי ביה לא יסך וקרי ביה לא יסיך. כל שישנו בביאה (חגיגה ד' ע"ב) אי איפשר ליה להיפך שיהי' טמא מותר לבא בעזרה. וכן (במרובה) [במנודה] אי איפשר לומר בזה כך. וכן בסנהדרין פרק ד' מיתות כל שישנו בזובח ישנו במצות כשפים. אבל איפכא לא שהרי בני נח נצטוו על ע"ז. וכן בפ' השולח (מ"ה ע"ב) והתכלת (מ"ב ע"ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אבל איפכ' לא תפשוט, דגוי וכותי לאו בר קשירה הוא. ואע"ג דאיכא לאוקמי אאשה דקתני בהדי', תרווייהו לא דרשי' מינה למימר כל שישנו בכתיבה ישנו בקשירה וגם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, הילכך דרשי' ליה לחומרא וגם בתר רובה דהיינו מין וכותי וגוי וישראל משומד ועבד ואשה חדא מיחשבי. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ברכות כ' ע"ב). אבל איפכא לא דהא כתיב אתה ובנך ובתך (לגבי שמירה) ועבדך ואמתך [לגבי שמירה]. ואע"פ שחיברתי לעיל השחתה והקפה לאכילת חמץ ומצה, לרווחא דמילתא נקיטנין ליה, שהרי אי איפשר לאומרו להפך, דהיינו דפריך עלה בפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) השחתה גופ' מנלן, פי' ואימא איפכא ומשני איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא וכו' כדאיתא התם. ואי איפשר לומר כל שישנו בזה ישנו בזה לא יאמר כי אם בפסוק אחד, שהרי ובאת שמה והבאתם שמה שני פסוקים הם. אלא שעטנז וציצית אי אפשר לפרש כן מטעמ' דפרישית לעיל. ולדברי רבינו ממיץ שהיה רגיל לומר דכל היכא דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לקולא מקשינן וראייתו ממסוכנת (חולין ל"ז ע"א), והיה דוחק עצמו לתת טעם בהך דפ' א"ר עקיבא (פ"ג ע"ב) ודפ' בתרא דתענית (כ"ז ע"א), לדברי' היקיש דאכילת חמץ ואכילת מצה לקולא ואתי שפיר והשאר אי אפשר לומר להפך מכח הפסוקין כדפרישית לעיל. ועל דרך זה הולכים כולם בלי מכשול. ואילו יורו על השאר, כי זה השער צדיקים יבואו בו. אבי העזרי.
<h2>דף מז:</h2>
תנן בפרק בתרא דמקוואות (מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום מדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולן. ותניא (תוספתא פ"ח) ר' יהודה אומר צריך להטביל כולו מפני החתך. ודוגמתו בפרק בהמה המקשה (ס"ח א') לא נצרכה אלא למקום חתך. ובפרק בהמה המקשה (ע"ג א') מייתינן וגרסי' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. ומפרש התם טעמ' דר' מאיר משום דכל העומד לחתך כחתוך דמי. וקשיא לי אבי העזרי כיון דמקפיד עליו לחותכו ולקוצו הוה ליה במקום שרצה לקוצו מיעוטו המקפיד, וקיימא לן בפרק בתרא דנידה (ס"ז ב') ובפ"ק דעירובין (ד' ב') ובפ"ק דסוכה (ו' ב') ובפרק הערל (ע"ח א') דגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ונראה בעיני שיש לחלק, דחציצה לא שייכא אלא בדבר שאינו מגופו ונראה לכל כגון בצק שתחת הציפורן ומקפיד אפילו כנגד הבשר אבל ציפורן עצמה בלא בצק אפילו גדולה שעתיד לחתכה ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת. ולר' מאיר מטביל עד מקום שעתיד לקוץ ולר' יהודה מטביל את כולו. וכן בשערו העומד ליגזז. והלכה כר' יהודה. ועל דרך זו יש לפרש כל חציצות השנויים בפ"ט ובפ"י דמקוואות. וכן הא דאמרינן במסכת' נידה פרק בתרא (ס"ו ב') דעצם שבין השניים חוצץ, מפני שאינה מגופה, וגם יתכן שנראה מבחוץ במקום שתחוב. [וכן] בהדחת קמטים חיישינן דלמא דבוק שם דבר החוצץ מה שאין כאן בידות הכלים וציפורן. ואמר שמואל (שם ס"ז א') כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ. וצריך אני לפרש דהא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה, כגון שהיד כתיקנה ולא נשברה אלא שארוכה ביותר. כההיא דשלשלת דלי דקתני בהדה שמפורש שיעורו. אבל אם הכניס היד שלא כדרכו שהפכו ועתיד להסירו ואינו מגוף הכלי או נשבר, דמהשתא לא הוי מגופו וגם נראה לעין כל, חוצץ, דתנן בריש פרק בתרא דמקוואות, כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן או שהכניסן כדרכן ולא מרקן או שמרקן ונשברו הרי אילו חוצצין. פירוש לא מרקן שלא תיקנון בתוכן בכל הצורך ולא גמר, כמו [יומא פ' ע"א] מיתה ממרקת, וכמו [שם ל"ב ע"ב] מירק אחר שחיטה על ידו. ומה שחילקתי בין נראה מבחוץ ולא נראה, מיסתייעא מילתא מדתנן בשלהי מקוואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ. פירוש דמסתמא אז מקפיד במיעוט כזה. ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. פירוש אם האדם טמא מת אע"פ שהחץ טמא מכוחו, טומאה בלועה ולא מטמאה. כדתנן לעיל מינה בלע (שבפ') [טבעת] טמאה טובל ואוכל בתרומה ומייתי לה בפרק בהמה המקשה (ע"א ב'). ותניא בשלהי מקוואות (תוספתא פ"ח ה"ד) הנכנס קא ביריכו ר' יהודה אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים חוצץ בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע' באדם ובבהמה ובחיה טהורין. פירוש, כי בלוע לעניין טומאה ולעניין חציצה שווין. דפ' בהמה המקשה מוכיח דכל בלוע הוה ליה כמאן דליתיה כלל בעולם שנתעכל ועדיף מבית הסתרים. וכן משמע בסיפא דההיא ברייתא דמסיים נכנסו צרורות וקיסמין בסידקי רגליו מלמטה ר' עקיבא אומר אינו חוצץ מפני שהיא כבית הסתרים. ורבינו יצחק מסימפונט זצ"ל פי' בפירושי משניות שלו, מתניתין או בשל מתכת ורבנן אי בשל עץ ודברי הכל. וטעמא דמתכת אינו מודבק עם הבשר הילכך עיילי ביה מיא ולא חייץ. פירוש אחר, מתכת לא מפיק ליה דילמא מיית(י) הילכך לא חייץ אבל בשל עץ מקפיד עליה (ו)לאפוקי חייץ. ורבנן סברי מתכת נמי קפיד עליה לאפוקי. עד כאן לשונו. מרבו אני דן נמי על השער המדובלל שנפגעו בו בלילה מחמת שד, ונקטינן שהוא סכנת נפשות לגלחן, שאינו חוצץ כדנפרש לקמן. מכל מקום שמעינן כדפרישית דידות כלים עדיפי' מחץ כיון שדבוק לגמרי והוא ממנו. וראיית דיבוקו של מעלה בקריעת העור לא מעכב דהוי כבית הסתרים כדתנן בפ' בהמה המקשה (ע"ב א') הוציא העובר את ידו וחתכה (כולו) [כו'] הבשר טהור ועלה פריך בגמ' טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא. והתם נמי קרם העור מלמעלה. וכן לגבי בגד דמייתי עלה. ותניא בפ"ו דמקוואות (בתוספתא ה"ד) האגוד שעל [המכה והקשקש שעל] גבי השבר והשירים והנזמים והקטלאות אדוקין חוצצין רפויין אינן חוצצין ר' [שמעון] שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ. ותנן (פ"ט מ"ג) אילו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ונ"ל שהלכה כר' אליעזר שכמה משניות ובריית' מסייעין ליה. ואין לך בית הסתרים גדול מידות כלים וציפורן במקום דיבוקן אע"פ שעתיד לקוצצן. ונ"ל דאפילו פ' בלועה הוי הילכך אינו חוצץ. ופ"ז דמקוואות (בתוספתא ה"ג) תניא כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן הרי אילו אינן חוצצין. פי' אע"פ שתקועין לתוכו כדרך שמכניסין יד בקורדום ובמחבת. ומסיים התם נתן זפת ושעוה בין במקום הנקב בין במקום הנצוק אינן חוצצין. פי' כי רגילים האומנים להשים תחתיו שעוה כדי להדביקו שקורין שולדור. וכן עושין כשיוצקין לתוכו טבעת כדכתיב ויצק לו ארבע טבעות. וזהו פתרון נצוק. ותניא (תוספתא פ"ז ה"ג, ד') כל ידות הכלים שנשתברה כגון יד המגל ויד הסכין אם משמשין מלאכתן ראשונה אינם חוצצין ואם לאו חוצצין מגל שנשברה ידה מטפח ולפנים אינה חוצצת מפני שהוא כבית הסתרים מטפח ולחוץ אם משמשת מעין מלאכתו ראשונה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת. (וטובלת) [וטובא] קתני התם דבית (הם) הסתרים [אינו חוצץ. ובבית הסתרים] שבגוף האשה בהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ומן הראיות הללו דעתי נוטה כמו כן להתיר לטבול זב או זבה אם שער שלהם מדובלל ומחובר יחד כמין לבד שקורין בל"א יילקש ובלע"ז פלטריר. ולקותא דידהו על יד שד. ונקטינן סכנות נפשות היא אם יגזור אותה. כדפיר' לעיל (ו)גבי חץ של מתכת. ותו דקיימא לן (עירובין ד' ב' וש"נ) דשלש נימות הקשורות אינן חוצצות דלא מיהדק ועיילי בהו מיא. וכ"ש יותר מג'. ואפילו אם נחלק בין מדובלל לקשור ונדונם כחדא חתיכה של לבד והוה ליה בלוע ועדיף מבית הסתרים. ותו כיון דמפני הסכנה אי איפשר לגלחו היינו רביתיה ולא חייצו כדאמרינן בפרק הערל (ע"ח א') וכי תימא משום דר' יצחק דבר תורה רובו ככולו והאמר רבא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ אפילו אם אינו מקפיד ומשני שאני עובר דהיינו רביתיה אע"ג דלאו ירך אמו ואפילו כולו אינו חוצץ ולא גזרו ביה רבנן. וכ"ש שערו שאינו עומד לגזוז דרביתיה הוא וחשיב כגופיה. ועד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן בפ"ק דסנהדרין (ט"ו א') ובפרק השולח גט (ל"ט א') אלא בשערו העומד לגזז אבל בשאינו עומד ליגזז בין מחמת קטנות בין מחמת סכנה דכולי עלמא נחשב כגופו לד[ין] מעילה. והוא הדין לחציצה דהוי רביתיה כאבר הנדבק לחבירו וכאצבע יתירה כיון שאי איפשר לקוצצו. ואע"ג דברצונו לא ניחא ליה בהו, השתא מיהא רביתיה הוא ואין בו אפילו איסור דרבנן לדונו ברובו שאינו מקפיד. [ו]לא אזלינן בתר רובא דאינשי אלא בתר דידיה. דתנן בפ' ט' דמקוואות (מ"ו) ר' יוסי אומר של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדי', ומייתי לה בפרק אילו קשרים (קי"ד א'), ותו מפליג התם (מ"ו) (בזפצים) [בין זפתים] ליוצרים וכו' עד זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ותנן לעיל מינה (מ"א) ומייתי' לה בריש פרק במה אשה (נ"ז א') אילו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ורבנן לא פליגי בשל שיער דלא דמי לנימא אחת קשורה דחוצצת, דקשורה שאני. והיילקש אינם קשורים וקצת דמי לארג. ותנן (שם מ"ד) ציפורן המדו[ל]דלת אינה חוצצת. ובתוספתא (ספ"ו) תניא ר' יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. וליכא התם מאן דפליג עליה. ויתכן דלא פלי[ג] עליה אמתנית'. ורפיא בידי אמאי נקט רובא. ותניא התם כשות של גדול שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר המדו[ל]דלין באדם אין חוצצין. ופירוש כשות לא איתברירא לי שפיר וגם לרבותי (ופירשו) [מפרשי] המשניות. ומסיים התם (בתוספתא ספ"ו) כל החוצצין בכלים חוצצין בפרה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. פירוש בטבילת פרה אדומה. והספרים שכתבו בהם בנידה, טעות סופר הוא, דבעלה נמי חולין הוא כדאיתא בפרק השוחט (ל"א א'). ובפרק החולץ (מ"ז ב') גרסינן כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. [ו]לא הוזכר שם חולין. וחקרתי שיש נשים שיש להם אותו יילקש שכתבנו לעיל וטובלות בהן. והנח להם אם אינן נביאות בנות נביאות הן שגדלו בין חכמי תורה ואי אפשר שלא שאלו מהם. גם בעיר קלוניא שהיה דר אבא מרי נוחו עדן ושארי חכמים ידעתי ברור שהיו טובלות (בכעשין) [בכענין] זה (שלא) [ולא] שמעתי פוצה פה ומצפצף. ולא נתתי אז לבי לדון לפניהם ולדעת דעתם עד עתה בזקנותי נשאלתי על זאת ונראה בעיני להתיר. ואמרינן בירושלמי (פאה פ"ז סהל"ה) אם ראית הלכה רופפת ראה האיך הציבור נוהג. ואף כי אין זו הלכה רופפת. אבי העזרי.
<h2>דף עב:</h2>
הערל והטמא פטורין (דקמן) [רק מן] הראייה משום היקש' דוהבאתם, דסביר' ליה ראיית פנים בעזרה. והוא הדין לר' שמעון גבי מצורע דאיכא קרא בבואו יקריב בפ' בתרא דמועד קטן (ט"ו ע"ב ט"ז ע"א) אבל שאר קרבנות משלחין ערל וטמא וכן פי' רבי' יב"א. אי נמי איכא למימר דפטורין ומיהו אם רוצים לשלח משלחין. וזה היה לך לשאול תיפוק ליה משום סמיכה דידו ולא ידי שלוחו.
<h2>דף עח.</h2>
תנן בפרק בתרא דמקוואות (מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום מדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולן. ותניא (תוספתא פ"ח) ר' יהודה אומר צריך להטביל כולו מפני החתך. ודוגמתו בפרק בהמה המקשה (ס"ח א') לא נצרכה אלא למקום חתך. ובפרק בהמה המקשה (ע"ג א') מייתינן וגרסי' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. ומפרש התם טעמ' דר' מאיר משום דכל העומד לחתך כחתוך דמי. וקשיא לי אבי העזרי כיון דמקפיד עליו לחותכו ולקוצו הוה ליה במקום שרצה לקוצו מיעוטו המקפיד, וקיימא לן בפרק בתרא דנידה (ס"ז ב') ובפ"ק דעירובין (ד' ב') ובפ"ק דסוכה (ו' ב') ובפרק הערל (ע"ח א') דגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ונראה בעיני שיש לחלק, דחציצה לא שייכא אלא בדבר שאינו מגופו ונראה לכל כגון בצק שתחת הציפורן ומקפיד אפילו כנגד הבשר אבל ציפורן עצמה בלא בצק אפילו גדולה שעתיד לחתכה ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת. ולר' מאיר מטביל עד מקום שעתיד לקוץ ולר' יהודה מטביל את כולו. וכן בשערו העומד ליגזז. והלכה כר' יהודה. ועל דרך זו יש לפרש כל חציצות השנויים בפ"ט ובפ"י דמקוואות. וכן הא דאמרינן במסכת' נידה פרק בתרא (ס"ו ב') דעצם שבין השניים חוצץ, מפני שאינה מגופה, וגם יתכן שנראה מבחוץ במקום שתחוב. [וכן] בהדחת קמטים חיישינן דלמא דבוק שם דבר החוצץ מה שאין כאן בידות הכלים וציפורן. ואמר שמואל (שם ס"ז א') כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ. וצריך אני לפרש דהא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה, כגון שהיד כתיקנה ולא נשברה אלא שארוכה ביותר. כההיא דשלשלת דלי דקתני בהדה שמפורש שיעורו. אבל אם הכניס היד שלא כדרכו שהפכו ועתיד להסירו ואינו מגוף הכלי או נשבר, דמהשתא לא הוי מגופו וגם נראה לעין כל, חוצץ, דתנן בריש פרק בתרא דמקוואות, כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן או שהכניסן כדרכן ולא מרקן או שמרקן ונשברו הרי אילו חוצצין. פירוש לא מרקן שלא תיקנון בתוכן בכל הצורך ולא גמר, כמו [יומא פ' ע"א] מיתה ממרקת, וכמו [שם ל"ב ע"ב] מירק אחר שחיטה על ידו. ומה שחילקתי בין נראה מבחוץ ולא נראה, מיסתייעא מילתא מדתנן בשלהי מקוואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ. פירוש דמסתמא אז מקפיד במיעוט כזה. ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. פירוש אם האדם טמא מת אע"פ שהחץ טמא מכוחו, טומאה בלועה ולא מטמאה. כדתנן לעיל מינה בלע (שבפ') [טבעת] טמאה טובל ואוכל בתרומה ומייתי לה בפרק בהמה המקשה (ע"א ב'). ותניא בשלהי מקוואות (תוספתא פ"ח ה"ד) הנכנס קא ביריכו ר' יהודה אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים חוצץ בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע' באדם ובבהמה ובחיה טהורין. פירוש, כי בלוע לעניין טומאה ולעניין חציצה שווין. דפ' בהמה המקשה מוכיח דכל בלוע הוה ליה כמאן דליתיה כלל בעולם שנתעכל ועדיף מבית הסתרים. וכן משמע בסיפא דההיא ברייתא דמסיים נכנסו צרורות וקיסמין בסידקי רגליו מלמטה ר' עקיבא אומר אינו חוצץ מפני שהיא כבית הסתרים. ורבינו יצחק מסימפונט זצ"ל פי' בפירושי משניות שלו, מתניתין או בשל מתכת ורבנן אי בשל עץ ודברי הכל. וטעמא דמתכת אינו מודבק עם הבשר הילכך עיילי ביה מיא ולא חייץ. פירוש אחר, מתכת לא מפיק ליה דילמא מיית(י) הילכך לא חייץ אבל בשל עץ מקפיד עליה (ו)לאפוקי חייץ. ורבנן סברי מתכת נמי קפיד עליה לאפוקי. עד כאן לשונו. מרבו אני דן נמי על השער המדובלל שנפגעו בו בלילה מחמת שד, ונקטינן שהוא סכנת נפשות לגלחן, שאינו חוצץ כדנפרש לקמן. מכל מקום שמעינן כדפרישית דידות כלים עדיפי' מחץ כיון שדבוק לגמרי והוא ממנו. וראיית דיבוקו של מעלה בקריעת העור לא מעכב דהוי כבית הסתרים כדתנן בפ' בהמה המקשה (ע"ב א') הוציא העובר את ידו וחתכה (כולו) [כו'] הבשר טהור ועלה פריך בגמ' טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא. והתם נמי קרם העור מלמעלה. וכן לגבי בגד דמייתי עלה. ותניא בפ"ו דמקוואות (בתוספתא ה"ד) האגוד שעל [המכה והקשקש שעל] גבי השבר והשירים והנזמים והקטלאות אדוקין חוצצין רפויין אינן חוצצין ר' [שמעון] שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ. ותנן (פ"ט מ"ג) אילו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ונ"ל שהלכה כר' אליעזר שכמה משניות ובריית' מסייעין ליה. ואין לך בית הסתרים גדול מידות כלים וציפורן במקום דיבוקן אע"פ שעתיד לקוצצן. ונ"ל דאפילו פ' בלועה הוי הילכך אינו חוצץ. ופ"ז דמקוואות (בתוספתא ה"ג) תניא כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן הרי אילו אינן חוצצין. פי' אע"פ שתקועין לתוכו כדרך שמכניסין יד בקורדום ובמחבת. ומסיים התם נתן זפת ושעוה בין במקום הנקב בין במקום הנצוק אינן חוצצין. פי' כי רגילים האומנים להשים תחתיו שעוה כדי להדביקו שקורין שולדור. וכן עושין כשיוצקין לתוכו טבעת כדכתיב ויצק לו ארבע טבעות. וזהו פתרון נצוק. ותניא (תוספתא פ"ז ה"ג, ד') כל ידות הכלים שנשתברה כגון יד המגל ויד הסכין אם משמשין מלאכתן ראשונה אינם חוצצין ואם לאו חוצצין מגל שנשברה ידה מטפח ולפנים אינה חוצצת מפני שהוא כבית הסתרים מטפח ולחוץ אם משמשת מעין מלאכתו ראשונה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת. (וטובלת) [וטובא] קתני התם דבית (הם) הסתרים [אינו חוצץ. ובבית הסתרים] שבגוף האשה בהא פליגי ר' אליעזר ורבנן. ומן הראיות הללו דעתי נוטה כמו כן להתיר לטבול זב או זבה אם שער שלהם מדובלל ומחובר יחד כמין לבד שקורין בל"א יילקש ובלע"ז פלטריר. ולקותא דידהו על יד שד. ונקטינן סכנות נפשות היא אם יגזור אותה. כדפיר' לעיל (ו)גבי חץ של מתכת. ותו דקיימא לן (עירובין ד' ב' וש"נ) דשלש נימות הקשורות אינן חוצצות דלא מיהדק ועיילי בהו מיא. וכ"ש יותר מג'. ואפילו אם נחלק בין מדובלל לקשור ונדונם כחדא חתיכה של לבד והוה ליה בלוע ועדיף מבית הסתרים. ותו כיון דמפני הסכנה אי איפשר לגלחו היינו רביתיה ולא חייצו כדאמרינן בפרק הערל (ע"ח א') וכי תימא משום דר' יצחק דבר תורה רובו ככולו והאמר רבא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ אפילו אם אינו מקפיד ומשני שאני עובר דהיינו רביתיה אע"ג דלאו ירך אמו ואפילו כולו אינו חוצץ ולא גזרו ביה רבנן. וכ"ש שערו שאינו עומד לגזוז דרביתיה הוא וחשיב כגופיה. ועד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן בפ"ק דסנהדרין (ט"ו א') ובפרק השולח גט (ל"ט א') אלא בשערו העומד לגזז אבל בשאינו עומד ליגזז בין מחמת קטנות בין מחמת סכנה דכולי עלמא נחשב כגופו לד[ין] מעילה. והוא הדין לחציצה דהוי רביתיה כאבר הנדבק לחבירו וכאצבע יתירה כיון שאי איפשר לקוצצו. ואע"ג דברצונו לא ניחא ליה בהו, השתא מיהא רביתיה הוא ואין בו אפילו איסור דרבנן לדונו ברובו שאינו מקפיד. [ו]לא אזלינן בתר רובא דאינשי אלא בתר דידיה. דתנן בפ' ט' דמקוואות (מ"ו) ר' יוסי אומר של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדי', ומייתי לה בפרק אילו קשרים (קי"ד א'), ותו מפליג התם (מ"ו) (בזפצים) [בין זפתים] ליוצרים וכו' עד זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ותנן לעיל מינה (מ"א) ומייתי' לה בריש פרק במה אשה (נ"ז א') אילו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ורבנן לא פליגי בשל שיער דלא דמי לנימא אחת קשורה דחוצצת, דקשורה שאני. והיילקש אינם קשורים וקצת דמי לארג. ותנן (שם מ"ד) ציפורן המדו[ל]דלת אינה חוצצת. ובתוספתא (ספ"ו) תניא ר' יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת. וליכא התם מאן דפליג עליה. ויתכן דלא פלי[ג] עליה אמתנית'. ורפיא בידי אמאי נקט רובא. ותניא התם כשות של גדול שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר המדו[ל]דלין באדם אין חוצצין. ופירוש כשות לא איתברירא לי שפיר וגם לרבותי (ופירשו) [מפרשי] המשניות. ומסיים התם (בתוספתא ספ"ו) כל החוצצין בכלים חוצצין בפרה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. פירוש בטבילת פרה אדומה. והספרים שכתבו בהם בנידה, טעות סופר הוא, דבעלה נמי חולין הוא כדאיתא בפרק השוחט (ל"א א'). ובפרק החולץ (מ"ז ב') גרסינן כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. [ו]לא הוזכר שם חולין. וחקרתי שיש נשים שיש להם אותו יילקש שכתבנו לעיל וטובלות בהן. והנח להם אם אינן נביאות בנות נביאות הן שגדלו בין חכמי תורה ואי אפשר שלא שאלו מהם. גם בעיר קלוניא שהיה דר אבא מרי נוחו עדן ושארי חכמים ידעתי ברור שהיו טובלות (בכעשין) [בכענין] זה (שלא) [ולא] שמעתי פוצה פה ומצפצף. ולא נתתי אז לבי לדון לפניהם ולדעת דעתם עד עתה בזקנותי נשאלתי על זאת ונראה בעיני להתיר. ואמרינן בירושלמי (פאה פ"ז סהל"ה) אם ראית הלכה רופפת ראה האיך הציבור נוהג. ואף כי אין זו הלכה רופפת. אבי העזרי.
<h2>דף קד:</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
